רפלקסולוגיה לילדים ובני נווער חולי סרטן
מאת: ד"ר ביביאנה קראסקו, ברצלונה - ספרד

החל מאביב 2004 התחלנו בבית חולים Sant Joan de Deu בברסלונה פרויקט של שילוב טיפול רפלקסולוגי לילדים החולים בסרטן והעוברים טיפולים קונבנציונאליים.
בית החולים מהווה מרכז לאם ולילד המציע את הטיפולים המתקדמים ביותר למחלת הסרטן בתחום האבחון, כירורגיה, אורטופדיה, כימותראפיה, רדיותרפיה, שיקום ועוד.

הצוות הרפואי והנהלת בית החולים מאוד רגישים לכל הקשור לשיקום הפיזי והנפשי של המשפחות וילדיהן במשך כל תקופת המחלה. המרכז מציע שירותים מגוונים כדי להתמודד עם הצרכים המיוחדים הנוצרים כתוצאה מהתפתחות מחלת הסרטן. הלחץ הנפשי ורגשות סוערים הם עצומים: לפעמים משפחה מגיעה לחדר מיון של בית החולים עקב חום גבוה אצל הילד במשך תקופה ארוכה, כאב בלתי מוסבר ופתאום סימפטומים אלו מביאים לחשד לסרטן. 

השירותים המוצעים ע"י בית החולים הם:
• צוות של מתנדבים העוזרים ומלווים את הילדים, משחקים איתם, עוזרים בהכנת שיעורי הבית
• בית ספר בבנין בית החולים
• גישה למחשבים
• עזרה פסיכולוגית ודתית
בנוסף, בית החולים מאפשר ומקדם עבודה של ארגונים חיצוניים, המתמחים בעזרה ותמיכה באספקטים נפשיים וסוציאליים של המחלה. בתחום הזה עובדים ליצנים, מוסיקאים, פסיכולוגים וצוות רפלקסולוגים המסובסדים ע"י Afanoc (Asociación de Familiares y Amigos de los niños con Cáncer de Catalunya) – ארגון משפחות וחברים של ילדים החולים במחלת הסרטן של קטלוניה.

ארגון Afanoc מקדם את כל היוזמות אשר עוזרות בשיפור המצב הנפשי, החברתי, המשפחתי והכלכלי של משפחות עם ילדים החולים בסרטן. מתוך ניסיוני של יותר מ-20 שנה כמנתחת ילדים, הצעתי ל- Afanoc פרויקט של ביצוע טיפולים רפלקסולוגיים פעם בשבוע לכל הילדים תוך כדי תקופת האישפוז שלהם בבית החולים. גם Afanoc וגם בית החולים הגיבו מייד בחיוב.

מתחילת הפרויקט עד היום טופלו כ-120 ילדים בכל הגילאים – החל מתינוקות בני מספר חודשים ועד צעירים בני 19. סוגי הסרטן הנפוצים הם לויקמיה, לינפומה וגידולים במערכת העצבים המרכזית (מוח ומוח העצם). גילאי הילדים הנפוצים ביותר הם בין 3 – 8 שנים עם עליה מסוימת בגילאי 11-12.

את העבודה עם כל ילד אני תמיד מתחילה בהתעדכנות במצב הקליני והנפשי שלו כדי להבין טוב יותר את הצרכים וסדרי העדיפויות של אותו מטופל. את המידע אני אוספת מהרופאים והאחיות במחלקה.

כאשר אני נכנסת לחדר, אני מציגה את עצמי (אם המשפחה עוד לא מכירה אותי) ומציעה טיפול רפלקסולוגי. הילדים יכולים להתנגד לקבל את הטיפול גם אם המשפחה מאוד מעוניינת בטיפול. זהו בעצם אחד מהטיפולים המעטים בהם הילד מקבל את חופש הבחירה. שאר הטיפולים הם חובה ומרביתם לא נעימים ופולשניים.

גם כשהילד והמשפחה כבר מכירים אותי, אני מכבדת מאוד את המצב הפיזי והנפשי של כל ילד. אני מתיישבת למרגלות המיטה, על הספה או ליד האימא המחזיקה את ילדה. 

את הטיפול אני מתחילה בתנועות כלליות של הנעת כל המפרקים והשרירים של הרגל כדי ליצור סוג של קרבה ביני לבין המטופל. זוהי הכנה לקשר מעמיק יותר בהמשך.

בהמשך הטיפול אני עובדת על מערכות הפינוי – כליות ודרכי השטן, כבד, טחול ומערכת העיכול ורק לאחר מכן האזורים הקשורים ישירות למחלה. הנפוצים ביותר הם מערכת עיכול, עמוד השדרה והראש. ככל שהסבלנות של הילד מאפשרת, אני עובדת להרגעת האזורים הכואבים והרגישים.

מניסיוני אני יכולה להגיד כי מערכת העיכול היא מהמערכות הראשונות שמושפעות: עצם האשפוז כבר גורם לשינוי. התזונה היא שונה לגמרי (במיוחד עבור אלה המגיעים מארצות רחוקות). התרופות גורמות להרעלה הגורמת לרפיון שרירים, החולים בדרך כלל לא יכולים לסבול אפילו את הריח של האוכל. אחת מתופעות לוואי הנפוצות ביותר היא דלקת רירית המעי (mucositis), אשר מפריעה למגע בין האוכל לפה ואפילו גורמת לכאב בדיבור. רפלקס הכבד וכיס המרה הוא תמיד מאוד רגיש ואפילו כואב כיוון התרופות גורמות לעבודה מאומצת יותר של איברים אלו. פינוי כלייתי יכול להיות מטופל טוב יותר ע"י מתן עירוי של נוזלים ולכן הרפלקס של הכליות אינו רגיש כל כך.

---------

זוהי מערכת השלד והתנועה הראשונה שמבטאת את התוצאות של חוסר תנועה בזמן ממושך כל כך ו/או של ניתוחים, הכוללת מצבים של היפרטרופיה מהירה של השרירים והרס המפרקים. אפילו שימת פורט-א-קאט דרך הוריד מפריע להם בתנועת הצוואר או היד, דבר שגורם למתח וכאב שרירים מקומי.

הרגשות פיזיות ורגשות שליליות עמוקות נמצאות בכלל הילדים. הייתי עדה בעיקר מכאבי ראש, פוטופוביה וסחרחורות עד לתגובות של מערכת העצבים האוטונומית, כתופעת לוואי של הטיפול הרפלקסולוגי כגון הזעת יתר ועייפות. בעיקר מקבלים ביטוי הרגשות המשניות לדיאגנוזה ולאישפוז. הרבה מהילדים לא מצליחים או לא יכולים לבטא בצורה מובהקת רגשות של כעס, פחד, לחץ נפשי או מצב רוח תוקפני: בין שאר הדברים כמנגנון הגנה לא רצוני, להגנת ההורים, על החינוך שקבלו. כל הרגשות המודחקות מקבלות ביטוי ברור בכפות הרגליים בכאב, רגישות מיוחדת ומתח, אותם חייבים לעבוד בשיטות הרגעה והרפיה. כשהילד הוא בוגר יותר, אני מזמינה אותו להיות מודע ברגשותיו העמוקים ומציעה לו לחפש בתוך עצמו דרכים להוציא אותם החוצה. הנקודות המתוחות ביותר הן הרפלקסים של: מקלעת השמש, מנדיבולה, מפרקי הגולגולת, מפרק אקרומיו-קלביקולרית, מפרק סטרנו-קלביקולרית וסימפיסיס פוביק.

בשלב זה של הטיפול אני משתמשת גם בטכניקות נוספות של איזון, שהם שימושיים גם ברגעים שונים כגון:
- כדי להתחיל את הטיפול, במקום או בנוסף לתנועות המקדימות והמכינות
- כדי להרגיע לאחר גרימת כאב, מיכוון שרוב הילדים לא מקבלים אותו כדבר טבבעי
- כדי למנוע תופעות לוואי לא רצוניות כגון: הזעה, דמעות, חוסר שקט, וכו'
- בדרך כלל, כסוף של הטיפול, כדי לגרום למנוחה, כדי שהגוף יוכל לעבד את כל המידע שקיבל. היה אפילו ילד אחד שביקש ממני כדי שיוכל לשון יותר טוב.

לפני שאני מסיימת את הטיפול, משתדלת לעבוד שוב על כל מערכות הניקוז כל עוד זה מתאפשר לי.
לאחר שנפרדים, רושמת בגיליון הטיפול של הילד כל המידע שהתקבל כדי שיהיה זמין לשימוש האחיות והרופאים. במקרים מסוימים, היינו עדים גם לצירוף המקרים בו ראינו ירידת תחושת הכאב באזור רפלקס הכבד יחד עם שיפור תוצאות שבאות מהמעבדה לגבי תוצאות בדיקות הדם בהיבט הכבד. לאחר ניתוח בעקבות גידול, ניתן להבחין אף בשינוי ברגישות האזור הרפלקס בכף הרגל.

לטיפול בבית חולים יש מאפיינים משלו. כמה מהם הם חיובים כגון:

- אפשרות להציע תמיכה פיזית ונפשית לילד לאורך חלק מן התהליך.
- היכולת להשלים את טיפול היסוד (כימיוטרפיה, רדיוטרפיה, ניתוח, וכו')
- האפשרות למגע ישיר עם הצוות הרפואי, הכולל מידע עדכני למצב הילד
- האפשרות לבצע טיפול סימפטומטי באופן מיידי, ללוות את הילד בתהליך הכאב
- הצעת חופש מוחלט לילד: הוא יכול לדבר, לשחק, לצייר, לקרוא, לשמוע את המוזיקה שלו, להסתכל בטלוויזיה, לאכול ואף לדחות את הטיפול. אני חושבת שזהו דבר מאוד חשוב לתת לילד את האפשרות לבחירה בתוך מסגרת שבה הוא אינו יכול למנוע כלום ואיפה שחייב לציית להחלטות של האחרים (אשר ברובם המוחלט הן לא נעימות).

עוד כמה איפיונים, אלו לא כל כך נעימים, אך גם בלתי נמנעים:

- חוסר רצף והמשכיות לטיפול. הילדים מאושפזים המינימום האפשרי והם רק מקבלים טיפול כשהם בבית חולים.
- חוסר אינטימיות ושקט, מכוון שלחדר נכנסים המשפחה, הליצנים, המורים, המתנדבים, וכו', שרוב הזמן מכבדים את זמן הטיפול, אבל לעיתים לא ניתן למנוע.

במהלך הזמן גם הייתי עדה למצבים שחזרו על עצמם:
- כאב באזור הרפלקס של כבד וטחול. לעיתים הוא אינו כאב, אבל הילדים עשויים להרגיש רגישות מיוחדת למגע.
- עור הרגליים שמתייבש בהדרגה, שמצטרף ליובש בכל העור, תכונה בולטת השייכת למחלה ולטיפול, למרות שהם מקבלים כמות גדולה של נוזלים.
- התמקמות מדויקת של רפלקס האיבר או איזור פגוע, בעיקר בגידולים קשים.
- הסתכלות לשינויים במחלה שניתן לראות באזורי הרפלקס. נוכחים שינויים במגע וברגישות הרגל ככל שהתהליך מתקדם, בעיקר אצל ילדים גדולים, אשר יכולים לבטא את רגשותיהם.
- הסכמה כוללת בנוגע להרגשת השלמות וההרפיה, לפי משוביהם. אם כי יש כאלה שלא מצליחים לבטא את זה עם במילים, גם מצפים ומחכים בדריכות לטיפול השבועי שלהם ברפלקסולוגיה.
- שיפור משמעותי בתפקוד הכליות. מתן השתן מתגבר (גם בכמות הפעמים אך בעיקר בנפח) שעות ספורות אחרי הטיפול.
- ויסות ואיזון התפקוד במערכת העיכול. העצירות, תופעת לוואי נפוצה בחולי סרטן (משנה למחלה, תרופות, חוסר תנועה, רפיון שרירים) משתפר בדרך כלל בצורה נכרת.
- הפחתה הדרגתית ומשתנה בכאב. לאחר הטיפול הרפלקסולוגי הכאב נעלם לגמרי או שפחת בעוצמתו לכמה שעות.

כמסקנות אני יכולה לציין מספר עובדות חשובות:
- רפלקסולוגיה היא השלמה חשובה מאוד לאונקולוגיה.
- נהנית בקבלה רחבה מצד החולים ובני משפחותיהם.
- גורם לתמיכה פיזית ונפשית יוצאת דופן.
- תומך ברוב התהליכים של מערכת העיכול.
- מסייע בטיפול בכאב.
- פותח ערוץ של שיתוף פעולה בין אנשי מקצוע כדי להמשיך ולטפל וללמוד את תוצאות הטיפול המשולב